להפסיק לרצות את כולם ולהתחיל להקשיב לעצמי

על המחיר שאנחנו משלמות כשאנחנו אומרות כן לכולם, על הפחד לאכזב ועל האומץ לבחור גם בעצמנו.

מאת איילה בן איטח | מנטורית להצלחה, מאסטר טריינר NLP ומלווה נשים בתהליכי שינוי וצמיחה

יש נשים שיודעות בדיוק מה כולם צריכים.

הן יודעות מתי הילדים זקוקים לעזרה, מתי בן הזוג מוטרד, מתי חברה צריכה אוזן קשבת ומתי בעבודה מצפים מהן לעשות קצת יותר.

הן מרגישות את כולם.

רואות את כולם.

מקשיבות לכולם.

אבל כשמישהו שואל אותן:

"ומה את רוצה?"

פתאום משתרר שקט.

לא כי אין להן רצונות.

אלא כי במשך שנים הן התרגלו להניח אותם בצד.

ואולי גם את מכירה את התחושה הזאת.

את אומרת "כן", למרות שבתוכך רצית לומר "לא".

את מחייכת, למרות שאת עייפה.

את מסכימה, למרות שמשהו בך מתכווץ.

ואחר כך, כשאת נשארת לבד עם עצמך, עולה השאלה:

"למה שוב ויתרתי על מה שרציתי?"

מתי למדנו שלהיות אישה טובה פירושו לרצות את כולם?

רבות מאיתנו גדלו על מסרים שהפכו עם השנים לחלק בלתי נפרד מהזהות שלנו.

"תהיי ילדה טובה."

"אל תעשי עניין."

"תתחשבי באחרים."

"לא יפה להגיד לא."

"מה יחשבו עלייך?"

אין שום דבר רע בהתחשבות, בנתינה או ברצון לעזור.

להפך. אלו יכולות להיות תכונות נפלאות.

אבל מה קורה כשההתחשבות באחרים הופכת לוויתור קבוע על עצמנו?

מה קורה כשהצורך להיות אהובה, מוערכת ומקובלת חזק יותר מהיכולת שלנו להקשיב לרצונות שלנו?

לאט לאט אנחנו עלולות לאבד את הקשר עם הקול הפנימי שלנו.

אנחנו כבר לא שואלות "מה נכון לי?"

אנחנו שואלות "מה מצפים ממני?"

וכך, בלי לשים לב, אנחנו הופכות להיות מצוינות בלנהל את החיים של כולם, אבל מתקשות לבחור איך אנחנו רוצות לחיות את חיינו.

ומה המחיר שאנחנו משלמות?

לריצוי יש מחיר שלא תמיד רואים מבחוץ.

לפעמים הוא מתבטא בעייפות.

לפעמים בתסכול.

לפעמים בכעס שקט שאנחנו לא מצליחות להסביר.

ולפעמים בתחושה עמוקה שאנחנו חיות חיים שנראים טוב מבחוץ, אבל משהו בתוכנו כבר לא מרגיש שלם.

כי בכל פעם שאנחנו אומרות "כן" כשאנחנו באמת רוצות לומר "לא", אנחנו עלולות להתרחק מעט מעצמנו.

ובכל פעם שאנחנו מוותרות על רצון משמעותי רק כדי שלא לאכזב מישהו אחר, אנחנו מחזקות את ההרגל לשים את עצמנו אחרונות.

ואז מגיע שלב בחיים שבו הלב מתחיל לבקש משהו אחר.

לא בהכרח שינוי דרמטי.

לפעמים רק את הזכות לבחור.

גם אני הייתי צריכה ללמוד לבחור בעצמי

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מבינות שלא נוכל להמשיך בדיוק באותה הדרך.

עבורי, אחד הרגעים המשמעותיים האלה הגיע אחרי כשלושים שנות עבודה במקום מסודר ובטוח.

מבחוץ היה לי מסלול ברור.

עבודה יציבה.

ביטחון.

שגרה מוכרת.

כל מה שאנשים רבים שואפים אליו.

אבל בתוכי התחולל משהו אחר.

הלב שלי רצה חופש.

רצה לפרוש כנפיים.

רצה להיות בתנועה, לגלות, ליצור, להשפיע.

והראש?

הראש התנגד.

הוא הזכיר לי את כל הסיבות להישאר.

את הביטחון.

את היציבות.

את מה שיגידו.

וכששיתפתי אנשים ברצון לעזוב, שמעתי גם את המשפט:

"השתגעת? לעזוב מקום עבודה מסודר לטובת הלא נודע?"

והאמת?

פחדתי.

פחדתי מאוד.

היו ימים של בכי, של בלבול ושל תחושה שאני נפרדת מחלק משמעותי ממי שהייתי.

ידעתי לאן הלב שלי מבקש להגיע, אבל עדיין לא ידעתי איך תיראה הדרך.

לא הייתה לי תוכנית מסודרת לכל צעד.

היה לי רצון עמוק שלא הסכים יותר לשתוק.

ובתוך התקופה המטלטלת הזאת, כשניסיתי להבין מה נכון לי, התחילה להתבהר בתוכי תובנה אחת:

עכשיו תורי.

לא כי הפסקתי לאהוב את האנשים שסביבי.

לא כי הפסקתי להיות מחויבת למשפחה שלי.

אלא כי הבנתי שגם לחלומות שלי מגיע מקום.

מתוך הספר שאני כותבת "מה שהלב רוצה את לא לבד"

בימים אלה אני כותבת ספר שנולד מתוך המסע האישי שלי ומתוך הרצון ללוות נשים שמרגישות שהגיע הזמן לחזור לעצמן.

בספר אני נוגעת גם ברגעים שבהם החיים המוכרים מתחילים להשתנות, ואנחנו נדרשות להרכיב מחדש את התמונה של מי שאנחנו.

אני רוצה לשתף אותך בקטע מתוך הכתיבה שלי:

"כשהפאזל שלי התפרק, אני התפרקתי איתו לתוך בור שחור. מבחוץ הכול נראה רגיל, אבל בפנים התחוללה סערה. הלב שלי רצה לפרוש כנפיים ולעוף, והראש ביקש להישאר במקום הבטוח והמוכר. לא ידעתי בדיוק איך תיראה הדרך החדשה, אבל בתוכי כבר ידעתי שאני לא יכולה להמשיך להתעלם ממה שהלב שלי מבקש. ואז הגיעה ההבנה עכשיו תורי."

היום, כשאני מתבוננת על הדרך שעברתי, אני מבינה שבחירה בעצמנו לא תמיד מתחילה בביטחון.

לפעמים היא מתחילה דווקא בפחד.

בשאלה.

בדמעה.

ברגע שבו אנחנו מסכימות להודות שהחיים שבנינו כבר לא נותנים מקום לכל מי שאנחנו רוצות להיות.

וזה לא אומר שאנחנו צריכות לפרק את החיים שלנו כדי להשתנות.

זה אומר שמותר לנו לעצור ולבחון מה עדיין נכון לנו, ומה אנחנו רוצות ליצור אחרת.

מה קורה לנו כשאנחנו מפחדות להגיד לא?

בעולם ה־NLP אנחנו מתבוננות בדפוסי החשיבה, בשפה הפנימית ובאמונות שמשפיעות על הבחירות שלנו.

אישה שמתקשה להציב גבולות עשויה לשאת בתוכה אמונה כמו:

"אם אגיד לא, יפסיקו לאהוב אותי."

או:

"אם אבחר בעצמי, אני אנוכית."

לפעמים האמונות האלה נוצרו בעקבות חוויות מוקדמות, מסרים שקיבלנו או הרגלים שהתפתחו לאורך השנים.

וכאשר אנחנו פועלות שוב ושוב מתוך אותן אמונות, הן עשויות להמשיך לנהל את ההתנהגות שלנו.

אבל הנה שאלה שכדאי לעצור ולשאול:

האם העובדה שמישהו מתאכזב מהבחירה שלי אומרת שהבחירה שלי שגויה?

לא בהכרח.

אפשר להיות אישה אוהבת, רגישה ומתחשבת, ועדיין להציב גבולות.

אפשר לעזור לאחרים, בלי לוותר על הצרכים שלנו בכל פעם.

אפשר להיות שם בשביל המשפחה, ובמקביל ליצור חיים שיש בהם מקום גם לחלומות האישיים שלנו.

תרגיל NLP: מה מסתתר מאחורי ה"כן" שלי?

אני מזמינה אותך לקחת כמה דקות לעצמך ולענות על ארבע שאלות.

1. מתי אמרתי לאחרונה "כן", למרות שרציתי לומר "לא"?

היזכרי בסיטואציה אחת.

מה ביקשו ממך?

מה הרגשת באותו רגע?

ומה באמת רצית לומר?

2. ממה פחדתי אם הייתי אומרת "לא"?

שאכזב?

שיכעסו עליי?

שיחשבו שאני לא נחמדה?

שאאבד אהבה או הערכה?

נסי לזהות את המחשבה שהשפיעה על הבחירה שלך.

3. האם המחשבה הזאת היא עובדה או פרשנות?

למשל, אם חשבת "היא תכעס עליי אם אסרב", שאלי:

האם אני יודעת בוודאות שכך היא תגיב?

האם ייתכן שהיא דווקא תבין?

ואם היא תתאכזב, האם זה בהכרח אומר שעשיתי משהו לא נכון?

4. איך אוכל להגיב בפעם הבאה באופן שמכבד גם אותי וגם את האחרת?

אפשר לומר:

"אני מבינה שזה חשוב לך, אבל הפעם לא אוכל."

"אני צריכה לבדוק אם זה מתאים לי."

"אני אשמח לעזור בדרך אחרת."

"אני רוצה לחשוב על זה לפני שאחליט."

שימי לב — גבול לא חייב להיאמר בכעס.

הוא יכול להיאמר ברוגע, בכבוד ובבהירות.

והוא לא חייב להיות מלווה בהסברים ארוכים או בהתנצלות אינסופית.

ומה קורה כשאנחנו מתחילות לבחור בעצמנו?

בהתחלה זה עשוי להרגיש מוזר.

אולי אפילו לא נעים.

כי כשאנחנו משנות דפוס ישן, הסביבה לא תמיד רגילה לכך.

יש מי שיבינו מיד.

יש מי שיצטרכו זמן להסתגל.

ויש גם מי שלא יאהבו את השינוי.

אבל ככל שאנחנו לומדות להקשיב לעצמנו, אנחנו עשויות לגלות משהו משמעותי.

אנחנו לא חייבות לבחור בין להיות נשים טובות לבין להיות נאמנות לעצמנו.

אנחנו יכולות להיות גם וגם.

אנחנו יכולות לאהוב בלי לרצות כל הזמן.

לתת בלי להתרוקן.

להיות קשובות לאחרים בלי להשתיק את עצמנו.

ולקבל החלטות מתוך בחירה ולא רק מתוך פחד.

גיל 50 הזמן להפסיק לבקש רשות?

יש משהו מיוחד בגיל הבשלות.

אחרי שנים של ניסיון, של נתינה, של התמודדויות ושל אחריות, אנחנו מתחילות להבין שהזמן שלנו יקר.

אנחנו כבר יודעות שלא נוכל לרצות את כולם.

שלא כל אדם יסכים עם הבחירות שלנו.

ושלא כל החלטה תתקבל במחיאות כפיים.

אבל אולי דווקא עכשיו אנחנו יכולות להתחיל לשאול שאלה חדשה:

"אם אפסיק לחיות לפי הציפיות של כולם, איזה מקום אוכל לפנות לעצמי?"

אולי נגלה רצון ללמוד.

אולי נרצה לשנות קריירה.

אולי נבחר להציב גבולות במשפחה.

אולי נתחיל לטפח חברות, זוגיות, תחביב או חלום ישן.

ואולי השינוי הראשון יהיה פשוט להסכים לומר בקול:

"גם אני חשובה."

עכשיו תורך

אני רוצה להזכיר לך משהו.

את לא צריכה להוכיח שאת ראויה למקום בעולם הזה.

את לא צריכה להיות זמינה לכולם בכל רגע.

את לא צריכה להמשיך לשאת על כתפייך את כל הציפיות של הסביבה.

מותר לך לבחור.

מותר לך לשנות.

מותר לך לומר לא.

ומותר לך לומר כן לעצמך.

לא מתוך מרד.

לא מתוך כעס.

אלא מתוך אהבה וכבוד לאישה שאת.

כי ברגע שאת מפסיקה לשאול רק מה כולם רוצים ממך, את יכולה להתחיל לשמוע מה הלב שלך מבקש.

ואולי זו תחילתה של מערכת היחסים החשובה ביותר שתבני בפרק הבא של חייך.

מערכת היחסים שלך עם עצמך.

רגע לפני שאת ממשיכה הלאה...

אני מזמינה אותך להשלים משפט אחד:

"אם הייתי מפסיקה לפחד לאכזב אחרים, הדבר הראשון שהייתי בוחרת לעשות למען עצמי הוא..."

מה היית כותבת?

אשמח שתשתפי בתגובות.

אולי דווקא המילים שלך יעניקו לאישה אחרת את הרשות להתחיל לבחור בעצמה.

איילה בן איטח

מנטורית להצלחה | מאסטר טריינר NLP | מלווה נשים בתהליכי שינוי תודעתי, חיזוק הביטחון העצמי, קבלת החלטות והגשמה אישית ועסקית.

כותבת הספר שבדרך "מה שהלב רוצה את לא לבד", שנולד מתוך מסע אישי של שינוי, אומץ והבחירה להקשיב ללב.